כיצד הופכים את ההשכלה לנכס ציבורי?

 

אבחנה אחת בלבד מקובלת כמעט ללא כל הסתייגויות על כל ראשי המוסדות להשכלה גבוהה בישראל, אוניברסיטאות ומכללות כאחת: שילוב הבחינה הפסיכומטרית מחד וממוצע הבגרות מאידך, הוא עדיין האמצעי הטוב ביותר לנבא מידת הצלחה של תלמיד בבואו להתקבל למערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. אם רצינו לסכם במשפט אחד את דיוני יום העיון בנושא 'הגמשת הנגישות להשכלה גבוהה', שהתקיים בשבוע שעבר במכללת ספיר - זה היה המשפט. היתר, כמו-שאומרים, הוא כבר עניין הנתון לפרשנות ולוויכוח.

 

 

ולהתווכח, וזאת אנו יודעים, זה בדיוק מה שאוהבים אנשי אקדמיה מדופלמים לעשות. מעמדה של ההשכלה הגבוהה בישראל של שנות ה-2000, חורג כבר מזמן מגבולות עולם האקדמיה ה-'נקי'. סוגיות של כלכלה ופריון, תעסוקה והכנסה, קידום אישי וחברתי, פריפריה מול מרכז, יהודים מול ערבים, אליטות מול 'עמך' וכד', הן למעשה העניין האמיתי מאחורי הויכוח הציבורי הבלתי נגמר אודות הדרישה להגביר (או 'להגמיש') את הנגישות למוצר הקרוי בפי כל 'השכלה גבוהה'.

 

"אינטרס המדינה הוא להרחיב את האפשרות להשכלה גבוהה לכמה שיותר אזרחים. אם לא נשכיל לעשות כן, תקלע ישראל למאבק על מקומה בסולם העוני של העולם השלישי", אומר פרופ' זאב צחור, נשיא המכללה, לבאי הכנס.  צחור, אשר אירח בעירו רק לאחרונה את 'כנס שדרות לחברה' ששם לו למטרה להעלות לשיח הציבורי את ענייני החברה כעיקר עניינה של המדינה על-פני השיח הצבאי-בטחוני, נחשב לאחד המובילים בקרב אנשי האקדמיה, את המאבק להנחלת השכלה גבוהה לאוכלוסיות נרחבות שאינן מגיעות לספסלי האקדמיה בדרך-כלל ובהן, בראש וראשונה, אוכלוסיית יושבי הפריפריה.

 

 

הויכוח הציבורי סביב יעילותה של הבחינה הפסיכומטרית ככלי ניבויי לסיכויי ההצלחה בלימודים הוא ארוך כמעט כאורך השנים בהן מונהגת הבחינה. בלבו של הויכוח עומדת ההכרה, כי הבחינה מהווה מחסום משמעותי המונע את הכניסה לאוניברסיטאות בפני צעירים רבים. לצד מצדדים רבים שהביעו תמיכה ללא הרף בשיטה המקובלת, נשמעה גם לא מעט ביקורת, על כך שהשיטה מהווה פשוט מנגנון כוחני נוסף לקיבוע ההגמוניה השלטת הקיימת במוסדות האקדמאים מאז ומעולם. מצב כזה - אמרו המבקרים - אינו מאפשר לנציגים אחרים, שאינם נמנים על הקבוצות הדומיננטיות בחברה, להשתלב אף-הם בעולם האקדמיה ומותיר אותם הרחק מאחור, חסרי השכלה וחסרי עתיד.

 

וכך, הצורך להביא את הפריפריה אל האקדמיה התחזק במשך השנים והצטרף אליו לחץ ציבורי ופוליטי עצום שבמרכזו עמדה הדרישה להרחיב את מעגל ההשכלה, ולו במחיר הכנסת מאות ואלפי תלמידים נוספים למוסדות האקדמיים. מדי פעם נעשה ניסוי כזה או אחר להכניס קבוצה נוספת של סטודנטים למסלולי לימודים אליהם לא הצליחו להתקבל, במטרה לבחון את מידת הצלחתם. למרות שקבוצות מדגם אלה הוכיחו לרוב שיעורי הצלחה יפים, נותרה גישת האוניברסיטאות בעינה.

 

גם כשלון הנסיון אותו הנהיג משרד החינוך רק לפני שנתיים, לאמץ את שיטת המצרף הליברלית יותר, המקלה על הכניסה לאוניברסיטאות, לא שינתה את החשיבה המקובלת. בקרב אנשי האקדמיה והחינוך, לא היתה בכשלון כל הפתעה. הללו, מצוידים במיטב המחקרים המצדדים ביעילות הפסיכומטרי, מעולם לא נזקקו לניסוי-ותהיה על-מנת להשתכנע בצדקתם: שיטת סף-הקבלה הקיימת, היא הטובה ביותר.

 

 

אולם, טוען פרופ' נחמיה פרידלנד, נשיא המכללה האקדמית תל-אביב-יפו, הויכוח העתיק אודות הפסיכומטרי וסף הקבלה הוא שגוי מיסודו. "המונח 'סף הקבלה' הקטגורי מניח שישנו קו המנבא סיכויי הצלחה וזו מחשבה שגויה. הטענה, כי אם נקטין את הסף, העולה כל שנה, ונקבל הרבה יותר סטודנטים, הם עדיין יצליחו בלימודים באותה המידה היא טענה נכונה אך לא רלוונטית". פרידלנד טוען, כי מה שקובע כמה סטודנטים יתקבלו זה לא סף הקבלה אלא ההיפך. מספר המקומות הפנויים הוא הקובע את סף הקבלה, המגמיש עצמו למציאות מדי שנה. ומה שקובע את מספר המקומות הפנויים בכל פקולטה, אלו הם התקציב והתשתית. "גם אם יחליפו את הבחינה הפסיכומטרית במצרף או בכל תהליך אחר, עדיין תיוותר השיטה זהה ולא רק שמספר המתקבלים לא ישתנה - גם הרכבם הדמוגרפי והסוציו-אקונומי לא ישתנה. הדרך היחידה להגדיל את מספר המתקבלים היא הגדלת המשאבים".

 

אבל לכך, כידוע, יש מחיר. "מחירה של הגדלת הנגישות הוא כפול: הן במחיר והן ברמה", אומר פרידלנד. "תוספת גדולה מדיי במספר התלמידים תוריד את ספי הקבלה באופן משמעותי ותוריד עמה את רמת הלימודים", הוא טוען. בנוסף, היערכות המוסדות לכניסה מסיבית של סטודנטים נוספים דורשת הקצאה עצומה של תקציבים והיערכות לוגיסטית. הללו אינם בנמצא באוניברסיטאות, המוצאות עצמן כבר היום בעימות מתמשך מול משרדי החינוך והאוצר נוכח כדור שלג של קיצוצים ההולך ומתגלגל, וסוחף עמו בהדרדרותו את המבנה המנהלתי הקיים, אשר גם אותו מבקשת היום השרה לבנת לפרק.

 

 

אם-כך, כיצד בכל-זאת ניתן להביא את האקדמיה אל הפריפריה ויחד-עם זאת לשמור על רמתה ואיכויותיה?

 

פרופ' צחור גאה להדגים כיצד באמצעות מתן ההזדמנות הנאותה, מצליחים צעירים שהגיעו לספיר - רובם המכריע מן הדרום והנגב - בלימודים לתואר ראשון בחוגים השונים, הן בלימודי רוח וחברה והן במקצועות ההנדסה והטכנולוגיה. הוא יודע, כי כמעט איש מהם לא היה משיג לעולם כרטיס כניסה למוסד אקדמאי, לו נאלץ להתחרות כשווה בין שווים מול עשרות אלפי צעירים עירוניים בוגרי בתי ספר איכותיים ומערכות חינוך משומנות היטב, המהוות קרש קפיצה גמיש במיוחד לאוניברסיטה.

 

ספיר, המקבלת את אלה אשר נשרו מן האוניברסיטאות עוד בטרם התקבלו לשם, מפני שלא הצליחו לעבור את ספי הקבלה, מתגאה בהישגיה האקדמאים יוצאי הדופן, המאפשרים למצטייני החוגים השונים - ובהם מצטייני החוגים 'המבוקשים' - לחדור אל ספסלי הפקולטות היוקרתיות של אוניברסיטת האם בבאר-שבע לשנה ב', לאחר שעמדו בהצלחה בכל הדרישות של שנה א'. אבל, אליה וקוץ בה, יודע היטב גם פרופ' צחור ומסכים להכיר במחירה של הגמשת הנגישות להשכלה. המחיר - הוא אומר - הוא בעיקר חברתי. "יצרנו דימוי לפיו 'כל אחד יכול', למרות שבפועל לא 'כל אחד' מסוגל.

 

מצב מדומה זה יוצר לחץ עצום על המערכת - הן מבחוץ, כאשר הציפייה מאתנו היא לקבל כל אחד, והן מבפנים - כאשר אנו 'מאשימים' את עצמנו בחוסר היכולת לעמוד בציפייה הגבוהה", הוא אומר. התחושה אותה משדרת הצלחת המכללות בעשור האחרון מוסיפה לחץ נוסף על ראשי המערכת האקדמאית - לחץ פוליטי אותו מפעילים ראשי מועצות מקומיות וערים, המבקשים גם הם להקים להם מכללה.

 

אולם על-אף הלחץ, נסיון המכללות, הפורחות כפטריות לאחר היורה בעשור האחרון וממקמות עצמן בעיקר בערי השדה ובפריפריה, מוכיח כי הפתרון לשאלה שמעסיקה את המועצה להשכלה גבוהה שנים כבר נמצא ממש בהישג יד: אם אי אפשר להגמיש באופן משמעותי את תנאי הקבלה ובכך להביא את הפריפריה אל האקדמיה, הבא ונביא את האקדמיה אל הפריפריה. וכך, כיום מעטרות את ישוביי ישראל עשרות מכללות - אקדמאיות ושאינן אקדמאיות, ובהן מכללות מקצועיות וטכנולוגיות - המאפשרות לכל המעונין כמעט, נגישות חופשית לעולם ההשכלה הגבוהה.

 

אך גם כאן, כמו תמיד, ישנם אלה שאינם מרוצים. מאז קמו, נשמעות טענות שונות על כך כי הרמה במכללות היא ירודה, וכי הן משמשות צינור לחלוקת תארים סתמית. היעדר סף קבלה משמעותי במוסדות אלו, מסייע לדימויין ה-'רדוד'. גם לכך לא מסכים פרופ' פרידלנד. "מי שהתחילו עם הרדידות היו האוניברסיטאות, אשר התחילו בהורדת ספי הקבלה באופן משמעותי עבור חוגים לא-פופולריים, כאשר החלו לקבל תלמידים בעלי פסיכומטרי מינימלי ותעודת בגרות ללא קשר לטיבה", קובל פרופ' פרידלנד על תדמיתן של המכללות כמוסדות השכלה 'רדודים'.

 

אמנם - הוא אומר - בשנים הראשונות סבלו המכללות מפערי רמה משמעותיים לעומת האוניברסיטאות, אך במשך השנים הצטמצמו, וכיום משמשות המכללות האקדמאיות כמוסדות השכלה גבוהה לכל דבר ועניין. פרידלנד מבין, כי אם וכאשר תיגבר הנגישות לאקדמיה באופן משמעותי, ייאלצו המכללות 'לספוג' את מרבית המצטרפים החדשים. "אין לנו כל בעיה עם כך, בתנאי שהואניברסיטאות ישובו לייעודן המקורי - לשמש כמוסדות לשם מחקר, ייעוד ממנו הן נסוגו לאחרונה", הוא אומר.

 

אם נכון חזונו של פרופ' פרידלנד בנוגע לפניה העתידיים של ההשכלה הגבוהה בישראל, יחולק עולם האקדמיה לשלושה סוגי מוסדות: אוניברסיטאות איכותיות המכשירות חוקרים בכל התחומים מתארים ראשונים ועד לדוקטורט, מתחתן מכללות אקדמאיות רציניות ואיכותיות, שמטרתן להכשיר עשרות אלפי צעירים לתואר ראשון, וסביבן מכללות 'קהילתיות', המאפשרות לימודים גבוהים והרחבת השכלה לכל דורש.

 

ואם לכך נעים הדברים, אולי מוטב שנתחיל לשנן סיסמת בחירות חדשה, שתחליף את ה-'מכונית לכל פועל' ההיסטורית ואת 'פלא-פון לכל פועל' המעט-יותר מעודכנת, למשהו בסגנון 'תואר ראשון לכל פועל!'

עושה רושם, כי ימים אלה אינם כה רחוקים.