החרמון - מדריך הישרדות
שלחנו את כתבנו למסע מפרך בכבישי הגולן המפותלים לעבר ההר הלבן (רוב) ימות השנה. חדור רוח קרב ושליחות לאומית, נדחק בתור האינסופי בקופות, נתקע על רכבל בין שמים וארץ תוך שהוא נאלץ להקשיב למופע סטנד-אפ וחזר הביתה, לא לפני שנאבק ביצר אלים במיוחד.
השכמה.
אין הרבה דברים בחיים ששווה לקום עבורם בארבע לפנות בוקר. אבל בשיעורי לשון למדנו, שלכל כלל יש גם יוצאים מן הכלל. בשביל טיסה לבורה-בורה, למשל, לא נקום בארבע בבוקר? ואם מורן, השכנה היפה מלמעלה, תתקע חס ושלום בלי מפתח לדירה - שאני לא אקום ואעזור לה? או כשג'ורדן שיחק - למי בכלל היה אכפת מה השעה?
אז החרמון, כשהוא לבן, נכנס לקטגוריה המכובדת הזו, ומוסקונה, שותפי לנסיעה, אדם אדוק במידותיו, הציע שנדקדק במצווה ושנצא אפילו כבר בשלוש וחצי.
"תגיד, מוסקונה, אתה נפלת לגמרי על הראש? אפילו הדרוזים ממג'דל לא יהיו שם עדיין, מה, אנחנו נוסעים לפתוח את המקום?", התנפלתי עליו, מנסה להציל דקות שינה יקרות.
"מה איתך?! אנחנו "כולה" נוסעים לחד יומי קצר, יש פקקים בכניסה, יש את "השוד" הגדול בקופות שגם לוקח זמן, אנחנו לא נהיה עם הציוד על המסלול לפני תשע, וזה עוד בלי לחשב לך תורים ברכבל, נפילות, ארוחת צהריים וכו'. כמה כבר יישאר לנו מהסקי נטו?", שאל אותי מוסקונה ונראה נחוש מתמיד.
הנסיעה....
נאומי התוכחה על הבוקר הקימו אותי בסופו של דבר, ומהר מאד מצאנו את עצמנו דוהרים בכבישים החשוכים והרטובים, בדרכנו הארוכה מירושלים לצפון הרחוק. דרך אגב, מסתבר שהדרך צפונה כבר לא כל-כך ארוכה והיא התקצרה משמעותית עבור אלה המגיעים מהדרום ומהמרכז, בזכותו של כביש מספר 6. בינתיים, באוטו, אווירה של חג. אנחנו עסוקים בלהזכיר אחד לשני למה אנחנו כל-כך אוהבים חורף, שלג, וסקי. ערניים לגמרי, מוסיקה חורפית חמימה מלטפת, והאדרנלין מתחיל להיבנות ולהשתחרר לאיטו, יוצא לו מהבוידעם...
התארגנות...
עוד כמה שירים בגלגל"ץ והופ, אנחנו בקריית שמונה. אנחנו עוצרים ומתחמשים במעט אנרגיה זמינה כמו חטיפים, פירות יבשים ושוקולד, שיכולים לעשות את ההבדל בין יום מעייף ליום שהוא עוד יותר מעייף (אין דבר כזה לעשות סקי ולא להתעייף, אבל אפשר לנסות ולמזער את העייפות). הצטיידנו גם במזון ובשתייה להפסקת הצהריים, כדי שלא נזדקק לטובות מאיש. כמובן שישנה אופציה לקנות מזון ושתייה בקפיטריה של האתר עצמו. בכלל, ישנן אופציות רבות אחרות בהן תוכלו לבחור, כמו למשל הסתננות לסוריה, או לפתוח בקריאות גזעניות לעובדים הדרוזים בחרמון, או...לא להביא כפפות ומשקפי שמש - כל אלה הן אופציות טובות ונבונות בהשוואה לאכילה בקפיטריה של החרמון.
אם בכל זאת אתם בעניין של לבזבז את כספכם במהירות שיא, והחלטתם לשבת בקפיטריה ולשתות את הקפה שלכם שם עם האלפיון העליון של "הפראיירים" בישראל, אז רצוי שתתייעצו קודם בבנק איזה פק"מ כדאי לשבור קודם, ובהזדמנות הזו גם תוכלו לברר מה ייתנו לכם בשביל האוטו. חפצה נפשכם גם לאכול שם? בבקשה. בקשו מהפקידה בבנק שתעביר אתכם למחלקת המשכנתאות לייעוץ, נסו לא להזכיר שזה עבור אכילה בקפיטריה של החרמון, יש סיכוי טוב שהם יטרקו לכם את הטלפון בפרצוף. בכל זאת, הם רק בנק...
מגיעים...
לאחר כמה פיתולים, צץ לו במלוא הדרו, מושלג ומפתה, "העיניים של המדינה" או Mount Hermon כפי שכתוב לי על המפה, ההר הגבוה בישראל (וסליחה מקוראינו הסורים על הקביעה הפוליטית שעלולה לפגוע ברגשותיכם העדינים...).
הרכב עולה לו בעצלתיים, הטמפרטורה צונחת לה בהדרגה אל אזור האפס, ושלג לבן וטרי ממלא את הנוף שנשקף מכל עבר, מייפה כל שיח עלוב ומקשט כל אבן סתמית חשופה. "כמו בשוויץ", מישהו מאתנו פולט באושר, כמתחייב בתקנון הלא כתוב בינינו. ואכן, המראה האירופי החורפי נראה תלוש ולא שייך פתאום לכלום, לא מתחבר עם החדשות שליאורה גושן מקריאה, עם המילואים שאני עושה עוד שבוע, הכל נדחק הצידה ואווירה קוסמת של חו"ל אופפת אותנו וגורמת לנו אושר רב. כתובת גדולה של "בית"ר י-ם אימפריה" ושלט חגיגי, שהזכיר לנו כי מעתה ואליך הארנקים נשארים פתוחים, העיר אותנו מהחלום המתקתק והחזיר אותנו מהר מאד ללוואנט על שלל נהגיו ומסורותיו.
כיאה למונופול (ולאתר החרמון יש מונופול על המונח מונופול), האתר גובה תשלום על עצם הכניסה לטריטוריה שלו. ולמה לא בעצם? לאן ניסע? להרי הלבנון הסמוכים? או אולי לרכס הסורי? לא זה ולא זה? אז תשלמו!
כפי שמוסקונה צפה, נעמדנו מאחורי טור מכוניות ארוך של גולשים חסרי סבלנות שמחכים לרגע בו יוכלו כבר לעלות על ההר ולקרוע את המסלולים. "אמרתי לך שלא נהיה לפני תשע על המסלול", הזכיר לי מוסקונה למה הלילה שלנו היה כל-כך קצר. אבל אחרי כמה גיהוצים בויזה, וסידורים מנהלתיים כמו השכרות הציוד והלוקר, קניות הסקי-פס, ותפילה לשלום המדינה, היינו סוף סוף על המסלול.
עצות לגולש המתחיל
לפני שממשיכים כמה טיפים למי שזה לו מפגשו הראשון עם המחלקיים:
- אם זו הפעם הראשונה שלכם, ואתם ממש לא בענף תעשו לעצמכם טובה ותיקחו לכם מדריך. נכון, זה עולה כסף, והחרמון, כאמור, עבר מזמן לאירו, אבל באמת שזה שווה כל סנט. אם אתם באמת רוצים יום אחד לגלוש כמו שצריך ולא להפוך לאייטם הבא ב-'פספוסים', אז לכו ללמוד. את הטעויות אח"כ גוררים שנים וקשה מאד להיפטר מהן.
- אם העיניים והעור שלכם יקרים לכם ואתם עדיין לא מוכנים להזדכות עליהם, עשו טובה וקחו אתכם משקפי שמש טובים וקרם הגנה חזק. השמש במקום קטלנית, והקרם יעשה את ההבדל בין טיגון לשיזוף.
- בחרמון יכול להיות קר מאד אבל גם חם מאד. מעבר לכך, המאמץ הפיזי (אם אתם חדשים) יגרום לכם להזיע, תתארגנו בהתאם ותשאירו לכם אופצייה להוסיף/להוריד ביגוד.
- תעשו לעצמכם טובה ותשאירו את הג'ינס בבית. לוי שטראוס המנוח המציא אותו עבור כורי הזהב במערב וקסמו פג בשלג (או במילים אחרות, תתחרטו על היום שנולדתם - הוא נרטב, מגביל את התנועה ועוד). כל מכנס אחר העמיד למים ונוח, ראוי לגלישה.
- תיק קטן עם מים, וקצת אוכל בשביל לתגמל את הגוף על מה שאתם גורמים לו לעשות.
- תעשו חימום טוב לשרירים, אתם תצטרכו אותם.
קדימה, מתחילים
בינתיים, הרכבל העליון העלה אותנו למעלה באיטיות, מספק לנו נוף משגע של ההר ושל מורדותיו. את פס הקול למחזה היפה הזה העניקו לנו באדיבותם שני ערסים צעירים, שהחליטו להתאמן בסטנד-אפ על חשבון גולשים המתרסקים מתחתם, ופיצחו תוך כדי כך גרעינים בקולניות. אם תהיתם, בקליפות זכו אותם גולשים מסכנים מהסטנד-אפ. "טוב", עודדתי את עצמי ואת מוסקונה, "עוד מעט ועושים סקי" , אבל איך שמרפי שומע אותי, הוא מפעיל עלינו את אחד מחוקיו המושמצים, והרכבל נעצר. מוסקונה ואנוכי מצאנו עצמנו תלויים באוויר יחד עם שני ערסים מזמרים. הסתכלנו אחד על השני ברחמים מנסים להבין למה זה מגיע לנו, וגם למה לעזאזל כל-כך קר לנו. התקלה תוקנה במהירות שיא של חמש עשרה דקות, בהן התחלנו להיפרד באופן אישי מכל אצבע ברגלינו, מאחלים לה כל טוב בעולם הבא השמור לאצבעות שקפאו מקור.
המסלולים...
מעלית ביה"ס: הגנון של האתר, הסוסיתא של המסלולים. זהו מסלול בעל שיפוע מתון ביותר לנוחותם של החדשים בעסק. כאן תמצאו את עצמכם בחברתם של הגולשים הגרועים בתבל, מילדים שלמדו אתמול ללכת ועד זקנים שרוצים להתנסות בסקי רגע לפני מותם. חשוב לזכור, אף אחד לא נולד גולש, וזוהי תחנת חובה בדרך למעלה, כולם היו כאן. הפעמים הראשונות יכולות לייאש, החזיקו מעמד, הפיצוי אח"כ משתלם.
מסלול בינוני (מסלול מס' 6 רכבל 2): ביה"ס היסודי. הפיאט אונו של המסלולים. אם הגעתם לכאן זה אומר שאתם כבר יודעים לעצור או שאתם מאד רוצים ללמוד איך לעצור. מסלול צר ומישורי (מסלול המרפאה) מוביל אתכם בבטחה לקראת ההשתלבות עם ואדי חתול וואדי אבנים הרחב. המישור שטיילתם בו בשלווה הופך לפתע לשיפוע בינוני שמשגר אתכם למטה במהירות. אחד מהשניים יקרה לכם בשלב זה. או שתגלו את טעמו של השלג אחרי התרסקות בניסיון ההשתלבות, תתלו את המגלשיים ותפרשו ומעתה והלאה תתמקדו בספורט רגוע יותר כמו ברידג' ודוקים או ... שתתאהבו.
רכבל עליון ( מסלולים 1,2,3 רכבלים 1-2)
תיכון ואוניברסיטה. המאזדה, הב.מ.וו והפרארי של המסלולים.
מסלול 1: וואדי אבנים. כשמו כן הוא, עדיף לחטוף אבנים מלגלוש עליו. הוא לא נוח לגלישה, הוא מלא בגבשושיות ובתלוליות שגורמות לסחוס בברכיים להפוך לגעגוע ולהיסטוריה. מכיוון שהמסלול רוב היום מוצל, השלג קופא והגלישה עליו נעימה כמו לרכב על אופניים בלי מושב
.
מסלול 2: מסלול תחרות. כאן האדם והטבע מתחרים ביניהם מי חזק ומי שולט במי. מי שיודע לעשות סקי לא חושש ממנו, אבל לוקח אותו לאט ומתוך כבוד. לעומת זאת, מי שלא יודע לגלוש היטב, ובכל זאת מחליט לעלות עליו, יכול למצוא עצמו עף לכפר מסעדה עם מפרקת שבורה. דרך אגב, הרופאים באזור יותר יעילים בטיפול בשפעת.
מסלול 3: ואדי חתול. סלול היטב ע"י חתולי שלג שהופכים אותו למהנה מבין המסלולים הגבוהים והמהירים. הוא מאד רחב בשלבים מסוימים והוא הבחירה הנכונה למי שרוצה להתנסות במהירות גבוהה אבל עדיין לא בטוח לגמרי ביכולותיו.
בין יתר מעלותיו הוא יקשר אתכם למדרון שיאון, שהוא לטעמי היפה מבין כולם, ומזכיר מאד מסלולים אירופיים. די מהיר, אבל לא היסטרי. הפולקסוואגן של המסלולים.
לסיכום, אתם לא בוואל דיזר או בשאמוני, אבל את זה ידעתם גם קודם. החרמון (לא בסוף שבוע) הוא מקום קטן ואינטימי, שמאפשר לכם להכיר היטב את כל המסלולים באופן אישי וטוב.
למי שלומד לגלוש או שהוא בשלביו ראשוני, החרמון הוא אתר אידיאלי ואין משמעות לגודל שלו ולאורך מסלוליו. עבור מי שגולש טוב, החרמון מול אתר אירופי מזכיר קצת השוואה של גדנ"ע לעומת סיירת, ליגה לאומית ל-NBA, קומודור 64 לפנטיום 3. לא כוחות.
ועכשיו: הביתה...
כשהשעון הראה כי כבר ארבע, והשמש החלה את שקיעתה, לחשתי למוסקונה בשארית כוחותיי "אני רוצה הביתה". שנינו היינו מרוסקים מעייפות. הסקי יכול לסחוט ממך כל טיפה של אנרגיה.
זחלנו לאוטו, והתחלנו נסיעה מנומנמת ומסוכנת חזרה הביתה. כשהניקורים על ההגה מתחילים לפני מג'דל שאמס זה סימן שמלאך המוות שלך נמצא במשמרת היום.