טקס בוגרי הבינתחומי הרצליה

שי אגסי, מייסד ומנכ"ל Better Place נשא את נאום הכבוד בטקס, שבו השתתפו גם בוגרי המחזור הראשון של בית ספר סמי עופר לתקשורת.

ביום חמישי נערך טקס בוגרי המרכז הבינתחומי הרצליה, שבו השתתפו כ-1300 בוגרי התואר הראשון והשני במרכז הבינתחומי, מבית ספר אריסון למנהל עסקים, בית ספר רדזינר למשפטים, בית ספר אפי ארזי למדעי המחשב, בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, וכן בוגרי המחזור הראשון של בית ספר סמי עופר לתקשורת.

אהבת? שתף ב:

חברי הסגל והבוגרים צעדו בטקס הבוגרים, לבושים בגלימות ומצנפות, כנהוג במצעדי בוגרים באוניברסיטאות מובילות בארה"ב. את התהלוכה הובילו חברי הסגל ובראשם פרופ' אוריאל רייכמן, נשיא המרכז הבינתחומי הרצליה. אחריהם בתהלוכה היו הבוגרים הנרגשים. קבוצת מתופפים הובילה את התהלוכה ובני משפחה עמדו לצד הדרך והריעו.

שי אגסי, מייסד ומנכ"ל Better Place, נשא את נאום הכבוד בטקס, וסיפר לבוגרים הטריים על התהליך שהביא להקמת בטר פלייס. "בגיל 37 נשאלתי שאלה, "מה אתה הולך לעשות כדי להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר עד 2020?

השאלה הובילה לכך ששאלתי את עצמי כיצד אפשר ליצור שלום במזרח התיכון בעזרת טכנולוגיה, והתשובה לכך הייתה שתוך 15 שנים לא נצטרך נפט ולא נצטרך שלטונות נפט שמונעים את השלום. זה מה שהביא אותי לבטר פלייס.

הייתי צריך לבחור בין האנשים שאמרו לי שזה לא יעבוד ובין להקשיב לאלה שאמרו לי "אני רוצה להצטרף". ופגשתי שניים כאלה, כשהנשיא פרס הזמין אותי לדאבוס. כשנכנס לחדר בדאבוס קרלוס גון, הנשיא פרס התחיל למכור לו את הפרויקט ברצון וברעב גדול. אחרי 5 דקות קרלוס גון עצר אותו, הודיע שקרא את הנייר שלי, ואמר "יש לי את המכונית, יש לי את הבטרייה ואני אעשה את זה". אנחנו היום 3 שנים אחרי וישראל תהיה בקרוב המדינה הראשונה שתתנתק מנפט."

פרופ' אוריאל רייכמן, נשיא המרכז הבינתחומי הרצליה, דיבר על המצב במדינה כיום: "לאחרונה נוטלים לעצמם השסעים בחברה את החירות לאלימות. הקשר הישיר בין ערביי ישראל למדינות ערב והמאבק הפלשתינאי, מול הפקרת הזירה על ידי הממשל הישראלי, הביאו לעוינות גלויה.

משטרת ישראל אינה מממשת למעשה חלק משלטון החוק בכפרי הבדווים בדרום ובישובים ערביים בצפון. הפגנות אלימות ותמיכה ציבורית באויבי המדינה הם תופעות תדירות. אותו חלק מהמחנה הציוני הדתי שהעדיף את ארץ ישראל על עם ישראל רואה כיום את צמיחתה של תנועה סוטה מבין שורותיו.

קבוצה שלמה אינה מקבלת את הדמוקרטיה הישראלית ומוכנה למאבק בשלטון הישראלי. התפרעויות של נוער הגבעות מהווה רק קדימון למה שעלול לצמוח. המחנה החרדי, שרואה בציונות תנועה כופרת אבל נהנה להפוך את כולנו לשואבי מים וחוטבי עצים שלו, מנצל את כוחו, וציבורים שלמים שלו מפעילים אלימות גוברת.

מתוך המחנה המאמין בצורך של סיום הכיבוש התפתחה קבוצה רדיקלית המנסה לכפות את דעתה בצורה כוחנית על ידי ייזום סוגי חרם שונים מטעם מדינות וארגונים מחו"ל נגד כלל אזרחי המדינה. חלק מבני קבוצה זו יוצאים גם נגד זכות קיומה של מדינת היהודים, הם מבקשים לחסלה על ידי זכות שיבה לפלשתינאים ויצירת מדינה אחת של כל אזרחיה מהירדן ועד הים. יתר על כן, הם מפיצים תעמולה שבאה לשלול את עצם זכות קיומה של מדינת היהודים בהיותה לדבריהם מדינה גזענית, מדינת אפרטהייד, מדינה נאצית, מדינה קולוניאלית וכיוצא בזה.

בתוך כל אלה נתפש השלטון הישראלי כפועל ללא מצפן, מודרך בראש ובראשונה על ידי חישובי הישרדות פוליטיים ולא אחת כנראה גם על ידי טובות הנאה אישיות. מוסדות ציבוריים שונים איבדו יוקרתם ויכולת תפקודם. התקשורת אינה אמינה יותר, נראית כמשרתת אדונים פוליטיים ואידיאולוגיות שונות, ולא את חשיפת האמת.

אנחנו חיים בתקופת מפנה. המעבר ההדרגתי מהתקדשות מיטב האנשים לשירות הכלל אל עשיית עסקים והקידום האישי התחולל לאחר שנוצרה תחושת ביטחון בעקבות מלחמת ששת הימים.

תהליכים פנימיים וחיצוניים מבהירים שהמהפכה הציונית טרם הסתיימה. כל עוד יש סיכון לקיום מדינת ישראל – אנחנו נדרשים להתגייס. כל עוד יש חשש לאובדן הערכים הדמוקרטיים, המוסריים והאנושיים שעליהם כתב הרצל – לא הסתיימה שליחותנו. "שומה על ישראל להיות מדינה למופת" – קובע בן גוריון. "מדינת ישראל", לדבריו, " תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית וערכיה האנושיים"."