על האנטישמיות באירופה

כריס, הראלד, מתיו וג’ולי, 4 סטודנטים זרים הלומדים בבית-הספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטה העברית, אינם תמימי-דעים בנוגע לשאלת האנטישמיות המשתוללת באירופה. לעומת זאת, הם הרבה יותר מסכימים בשאלת מקומה של התקשורת בסכסוך. האירופאים הם פצפיסטים, והם שונאים שימוש בכח כפתרון לבעיות. התקשורת שוב אשמה

אהבת? שתף ב:

לאחר עוד הפסד מביש של נבחרת ישראל בכדורגל או עוד הופעה עלובה באירויזיון, אנו נוטים לשלוף מיד את התירוצים המוכרים, בסגנון ’השופט אנטישמי’, ’האירופאים שונאים אותנו’ או ’הכל פוליטי’. היום, לפחות על-פי כותרות העיתונים, נראה כי כבר לא מדובר סתם בבכיינות ישראלית טיפוסית אלא במציאות ממש. כ-59% מהאירופאים סבורים כי ישראל היא מהווה את האיום הגדול ביותר על שלום העולם – מורה סקר שנעשה החודש במדינות האיחוד האירופי; 17% מהאיטלקים גורסים בסקר אחר, כי "היה טוב יותר לו ישראל לא הייתה קיימת"; המלחין היווני הנודע תאודורקיס כינה את היהודים ’שורש הרע’ ואילו פוליטקאי גרמני בכיר וגנרל בצבא המדינה הצהירו כי לדעתם היהודים הם אומה נפשעת. זאת, עוד מבלי להוסיף את התבטאויותיו של ראש ממשלת מלזיה אודות העם היהודי וכמובן, הפיגועים הנוראים השבוע בתורכיה, שכוונו אף-הם בעיקר כלפי הקהילה היהודית.

ג’ולי ומתיו, זוג סטודנטים יהודים בשנות העשרים לחייהם, הגיעו לכאן מצרפת כדי ללמוד בבית הספר לתלמידי חו"ל של האוניברסיטה העברית בירושלים. לטענתם, לא מדובר במספרים יבשים ואמירות בלבד, אלא במעשים שמשבשים את חיי היום יום שלהם: "כשאני הולך עם כיפה ברחוב בצרפת אני שומע הרבה פעמים ’יהודי רשע, יהודי רע’. אנחנו לא יכולים לקיים את הדת שלנו בשקט שם".

למה זה קורה? מדוע אנחנו כל-כך לא אהודים בעולם ובייחוד באירופה? האם בגלל הסכסוך באזורנו או אולי משום שאנחנו יהודים? על מנת לנסות ולענות על שאלות אלו שוחחתי עם ג’ולי ומתיו וכן עם הארלד (24) וכריס (26), סטודנטים גרמנים-נוצרים הלומדים גם הם בבית הספר.

כבר בפתיחה אומר, כי כל הארבעה גינו בתוקף התקפות אלו של האירופים על ישראל, והסכימו כי ייצוג מעוות של המציאות הישראלית בתקשורת תורם תרומה מכרעת למעמדנו הבינלאומי הנחות ולתדמיתנו השלילית. "ישראל מוצגת כביריון של האזור, ובחברה פציפיסטית וסוציאליסטית כמו זו האירופית, כל מי שמופעל נגדו כוח נתפס כקורבן. הם לא מתחשבים ולא יודעים דבר על ההיסטוריה של הסכסוך", אמר כריס. "עצם העובדה שמשדרים כל-כך הרבה חדשות ממדינה כל-כך קטנה, גורם להם לחשוב כי אולי יש אמת כלשהי בטענה כאילו היהודים שולטים בעולם", הוסיף הארלד ספק בציניות ספק ברצינות.

לטענת הארבעה, כל מי שיבקר בארץ, אפילו לתקופה קצרה, יגלה תמונה אחרת לחלוטין מזו המצטיירת בתקשורת. הוא יגלה שיש כאן אנשים שחיים את חייהם בשגרה, ולא רק מלחמה. הוא יגלה שאנשים אלו ’כמהים לנורמליות’ כהגדרתו של כריס. כמיהה זו גורמת לנו, הישראלים, לרצות לנצל את החיים עד תומם, לטענתם: "כשישראלים מפלרטטים הם הולכים עם זה עד הסוף, הם נהנים באופן מופגן מכל מה שהם עושים", הוא אומר. לפן הזה בחיינו אין לאירופי הממוצע סיכוי להיחשף. "בתקשורת ישראל מקושרת באופן אוטומטי למשהו רע", טוענים כולם, "זו פשוט בורות".

ייצוג תקשורתי מעוות זה אל מול נוכחות ערבית-איסלאמית חזקה בשטח ולא רק בטלוויזיה, מעמיקה את הבורות של האירופאים ביחס לאזור. "הם אומרים לעצמם ’יש העולם הערבי הגדול ומצד שני ישראל הקטנה. אם ככה, אז אם ישראל לא תהיה, יפתרו כל הבעיות’ - מה שכמובן לא נכון. המשטרים שם (במדינות ערב - ע.ו.) יישארו קיצוניים בלי שום קשר לכלום".

לכאורה, הוצגה בפני מציאות שחורה. "הלנצח נהיה הילד הרע של העולם?", שאלתי את עצמי ואת מרואייני. כריס טען כי שאלה זו בכלל לא צריכה להעסיק אותי: "אחד מהסממנים של אומה נורמלית היא שלא איכפת לה מה אומרים עליה. גם את הגרמנים שונאים ואני לא הולך ואומר לכולם: ’תראו, אני בכלל לא מה שאתם חושבים’".

כפי שרבים מאיתנו יודעים, אנחנו עדיין לא אומה נורמלית ועדיין אכפת לנו מה חושבים עלינו. אז איך אפשר לשפר את המצב?! מרואייני טענו, כי אם גל הטרור העולמי יימשך, עשוי הדבר לגרום לכך שאנשים יבינו, כי במלחמה נגדו מוכרחים להיות אגרסיביים. מצד שני, גם שלום יועיל כמובן ליחסי הציבור שלנו. להארלד היו עצות קצת יותר מעשיות: "שפרו את ההסברה שלכם. הפלסטינים עושים זאת טוב יותר. אתם יכולים גם לנקוט במדיניות קצת יותר הגיונית. למשל, אל תחליטו לגרש את ערפאת כשכולם כבר שכחו ממנו".

בשלב זה חשתי הקלה. הפסימיות שהשיחה עוררה בי דהתה מעט. ניתן היה לחשוב כי גל האירועים האחרונים באירופה הוא תוצאה ישירה של מצבנו הגיאופוליטי, ואילו כשתהליך השלום יתחדש, המצב ישתפר. האורחים הנכבדים מחו"ל חלקו בתוקף על הנחתי ולא נתנו לתחושת ההקלה להמשך זמן רב. לטענתם, המצב באזור וייצוגו התקשורתי רק מחזק ומקבע סטריאוטיפים ודעות קדומות בהם מחזיקים חלק קטן אך משמעותי מהאירופאים לגבי היהודים. "שונאים אותנו קודם כל בגלל שאנחנו יהודים ורק אח"כ בגלל שמקשרים אותנו לישראל", טוענת ג’ולי. "זה מין מוטיב כזה. זה הסבר טוב לכל הדברים אם הם לא מבינים משהו. אם משהו מסתבך - היהודים אשמים", מוסיף הארלד. הוא גם הודף בזילזול מופגן את הטענות הנשמעות לאחרונה כאילו כל ביקורת לגיטימית על ישראל נתפסת על ידינו כאנטישמיות. לו אין בעיה להבדיל בין השניים: "אם פוליטיקאי גרמני נואם נאום בחירות, שאין להן שום קשר לישראל, ומקדיש חלק נרחב ממנו להתקפות על שרון, זו אנטישמיות. מותר לבקר אתכם אבל מי שעושה את זה בכל זמן ובכל מקום הוא אנטישמי", הוא פוסק בבטחון.

כריס והארלד, כמו גרמנים רבים אחרים עמם נפגשתי במהלך חיי, ביקורתיים מאד כלפי חברתם: "למרות שמושקעים מאמצים במערכת החינוך הגרמנית, יש תחושה שעוד לא סיימנו להתמודד עם עברנו הנאצי. כשמזכירים את הנושא רבים מאתנו חשים צורך להתגונן ומתקשים להבדיל בין אחריות לאשמה. ברור שהדור שלנו לא אשם במה שקרה אבל הוא חייב להיות אחראי לכך שאירועים כאלה לא יחזרו על עצמם".

למרות התחושה הקשה שכתבה זו בוודאי מעוררת בכם חשוב להדגיש, כי המרואיינים גרסו כי על אף שאנטישמיות טהורה (כזו הנובעת משנאת יהודים ולא מאהבת פלסטינים) אכן קיימת באירופה, היקפה עדיין קטן. מחד, אל לנו להתייחס אליה בזלזול ובביטול כפי שרבים מאתנו נוטים לעשות. מאידך, תחושת הפרנויה הלאומית שאופפת אותנו באחרונה נראית לי גם היא מוגזמת. לא כל האירופאים אנטישמים. חלקם אף הגיעו לכאן מרצונם החופשי כדי ללמוד יהדות ומה שהם כבר שכחו לגביה, רובנו לעולם לא נדע.

הנטייה שלנו, הישראלית כל-כך, להכליל הכללות לגבי היבשת כולה היא גזענית וסטריאוטיפית לא פחות מזו האנטישמית. חבל להתעסק כל היום בלקלל ולגדף את "הצרפתים המסריחים" או "הגרמנים הנאצים". יהא מצבנו הבינלאומי אשר יהיה, שנאה הדדית היא בוודאי לא הדרך לשנות את המצב.