גבירותי ורבותיי - האופנה.

אם אתן רגע לפני ההתנפלות הגדולה על מוצרי ’סוף העונה’, כדאי שתעצרו רגע לחשוב מה עלה בגורלם של הבגדים שקניתן בחורף הקודם. ובזה שלפניו. רובם שוכבים בארון אה? לא, אין סיכוי שזה ישנה אצלכן משהו - עד היום זה לא שינה. החלטנו לערוך עבורכן ועבורכם סקירה היסטורית על-קצה המזלג של הדבר האמיתי המשגע את התרבות האנושית: גבירותי ורבותיי - האופנה.

אהבת? שתף ב:

טרם הספיק החורף להגשים את עצמו (תרתי משמע), וכבר ממהרות חנויות הבגדים להכריז על מבצעי "סוף העונה". שיטוט אקראי בין החנויות בקניונים מעלה הנחות ומבצעים מפתים למדי. אך לפני ששוקלים לרענן את המלתחה במחיר המתבקש של הגדלת האוברדראפט, בעודנו מזמזמים את "חבל שלכולם יש אותם בגדים, חבל שאי אפשר ללכת ערומים", כדאי אולי להקדיש כמה דקות למחשבה ’למה בכלל אנחנו קונים את אותם בגדים’?

’אופנה’, אותו צו חברתי שבין אם נודה בכך או לא אנחנו מצייתים לו במידה זו או אחרת, הוא מושג שרבים מנסים לעמוד על טיבו ולפענח את הדינמיקה שלו. מתי התחלנו להגדיר את עצמנו דרך הלבוש? מתי בכלל התחלנו לנהור אחרי מותגים? מי קובע מה אופנתי ומה מיושן? איך אנחנו משתכנעים כל פעם מחדש שמה שמוצג בחלונות הראווה הוא היופי בהתגלמותו? ואיך אנחנו הופכים כל פעם מחדש לקורבן אופנה?

ההיסטוריה האנושית מראה, כי מקדמת דנא נהגו בני האדם להגדיר את עצמם ואת השתייכותם החברתית דרך אביזרים חיצוניים - עד כה אין אנו נוהגים באופן חריג בימינו אלה. עם זאת, האופנה במובן שאנו משתמשים בו היום, התחילה במאה ה-12 עם התפתחת התרבות החצרונית בצפון צרפת, בגרמניה ובאנגליה. אנשים מן המעמדות הגבוהים החלו לעיתים תכופות מתחככים זה בזו. החיכוך בין גברים ונשים, התפתחות צורות חדשות של חיזור יחד עם מעבר של דגמים תרבותיים בין החצרות, יצרו אופנות חדשות שבהן היה לבגד תפקיד מרכזי. הבגד הפך לשחקן מרכזי בטכניקות של חיזור ופיתוי. באמצעות הבלטה, הסתרה או חשיפה של חלקי גוף שונים, נפתחו אפיקי פיתוי חדשים לשני המינים. ב-’מהפיכת האופנה’ של התקופה החלו לראשונה לייצר בגדים בעלי גזרות. אותן גזרות חדשות ומשתנות אינן עיצוב שונה של הבגד ותו לא, אלא ניסיון מתמשך לעצב מחדש את הגוף.

דרך האופנה ממקמים אנשים את עצמם בתוך החברה. החשיבה על הלבוש אינה מסתכמת בתועלת הישירה מן הבגד, הלוא כבר אין מסתפקים בעלי תאנה ולא בעורות של כלבי ים. הבגד משמש כחלק מתהליך של מאבק על יוקרה, הערכה והכרה. המאבק הזה, שיוצר תלות הדדית בין מתחריו, הוא שיוצר את השינוי המתמיד ב’אופנה’ - הוא היסוד לדינמיות שלה. לפי המודל הזה, אין מפלט ממשי מצווי האופנה: הכרת הדגמים או ידע באופנה אינו צריך להיות בהכרח מוצהר או מפורש. אנחנו קולטים וסופגים את מה שמוכתב כ-’אופנתי’ גם באופן לא מודע. וכי איזו נערה לובשת מחוכים או קרינולינות, ואיזה בחור מתהלך ברחוב חובש ברט?

אבל אין צורך לנבור עמוק מידי בנבכי ההיסטוריה, אפשר פשוט לעלעל באלבומי התמונות. "אני בתסרוקת פארה פוסט" - זו כתובית מתבקשת לכמה תמונות של כל מי שחוותה על בשרה את שנות השמונים העליזות. "מה חשבתי לעצמי", תהיה הכתובית שתוצמד לדמותכן הססגונית עטויית החותלות, סופגי זיעה זרחניים, ועגילי פלסטיק אימתניים. כן, זו שתחייך מולכן בתמונה. וגם הזכרים שביניכם לא ייצאו זכאים. הם יעבירו יד רועדת על שערם המחומצן בעודם מביטים חסרי אונים בפדחתם ההיסטורית עטויית תסרוקת ’אלי אוחנה’, או יכסו את העיניים כליל כשאלו ייתקלו בתמונה ההיא מחגיגות הבר מיצווה כשבחרתם ללבוש ("איך אמא נתנה לי???") דווקא חולצה עם דוגמאות גיאומטריות - שיא האופנה דאז.

אפשר להרחיק עוד פחות. ליווי’ס בגיזרה 501? חולצות עם דוגמאות מתקתקות של חיפושיות ופרפרים? שרוואל מפסטיבל ערד? נצנצים? חולצה כסופה לכבוד שנת 2000? כמה מהם נערמים בארון כאבן שאין לה הופכין? כמה מרכישות העונה הקודמת לא נעטה על עצמינו יותר בעודנו בהכרה מלאה? לא מעט, ככל הנראה. האם פירוש הדבר שעלינו להימנע לאלתר מכל קניית בגד חדש? לא בטוח.

כמו כל אורגניזם, גם בקרב בני האדם יש מי שמוצא דרכים יצירתיות להתמודד עם התנאים הסביבתיים המשתנים. לאמא שלי, למשל, יש אובססיה לחולצות פסים. "הפסים ממילא חוזרים כל 3 שנים", היא מחייכת מלאת שביעות רצון ועורמת חולצה נוספת בארון. "ככה, שנה אחת אני בשיא האופנה, שנה אחרת אני אמנם קצת פאסה, אבל מיד בזו שלאחריה אני מקדימה את זמני". הגישה הזו לחיים היא זו ששימרה בארון הביתי את כל אותן חצאיות מנוקדות, אותן החרמתי בקיץ האחרון לעצמי, מיד עם שיבתן לזרקורי האופנה. עם זאת, אין ספק, היא מתאימה ליכולות אחסון שהן בהחלט מעבר לאלו של הסטודנט הממוצע. אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

אולי לגלות מודעות היסטורית עצמית ולכבד שבועות עתיקות. בפעם הבאה שתצעדנה בחדווה לקסטרו או לכל חנות אחרת, וחצאית ’מיני’ תצוד את עיניכן החמדניות, זכורנה מה הבטחתן לעצמיכן פעם, בעידן ה’מקסי’. כן, אתן בנות, נשבעתן שלעולם לא תסכימו לעטות על עצמיכן שנית את אותן פיסות בד חושפות ירכיים. אלה שאי אפשר לשבת איתן בצורה הגונה, וכמובן שלא להרים שום דבר מבלי להראות לעולם כולו את האפנדציט. ועקבי סיכות סקסיים? זוכרות כמה נוח בפלטפורמות ברווזיות מן הקיץ שעבר? אפשר אולי להתארגן כבר מעכשיו ולהקים תנועה שתתנגד לכל גחמת ’רטרו’ הזוייה שתשיב אלינו את מכנסי הגיזרה הגבוהה, אלה שמנעו מאיתנו לאכול ארוחת ערב ולנשום בו-זמנית. ואולי פשוט צריך לוותר ולתת לעצמינו לזרום ולקבל את מה שמכתיבה לנו אופנת החורף, וזו של האביב, וזו של הקיץ...

אכן, חבל שאי אפשר ללכת ערומים.