הרצאה על אוכל הודי

בימים האחרונים אני מוצא את עצמי מתבונן בחרדה אינסופית בלוח השנה. שעון החול אוזל, השבועות נגמרים עוד לפני שהחלו, כל ניסיונותיי לדחות את הקץ נכשלו כישלון חרוץ - האורח המאד לא רצוי, הידוע בכינויו תקופת המבחנים, מתעקש להגיע לביקורו הראשון באזורנו.

 

 

במשך החודש הקרוב איאלץ להתמודד עם תחושת מועקה תמידית, שרק מי שדמו נמצץ אי-פעם ע"י ערפד לאורך  ימים רצופים יוכל לומר כי חווה קשה ממנה. בקריי יהיו חסרי הנאה ואילו לילותיי חסרי שינה. כדי שאוכל לעבור תקופה זו מבלי שיגרם נזק בלתי הפיך לשפיות דעתי, לפני הנבירה הסיזיפית בערמות המאמרים, אני עושה כל מאמץ למצוא לי שקט טוב מוגן, שקט בקופסא מארץ רחוקה.

 

 

 

שקט מסוג כזה בדיוק מצאתי כשהגעתי למסעדה ההודית קוהינור במלון 'הולידיי-אין קראון פלאז'ה' בירושלים, בה התקיים המפגש השלישי בסדרת מפגשיי "צהריים באוניברסיטה" של אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בנושא 'לשון נופל על לשון - מה בין לשון תרבות ללשון החיך?'. הרצאתה של המסעדנית ההודית רינה פושקרנה ענתה על שאלה זו ולוותה במיטב ממטעמי המטבח ההודי, החל במאפה מיוחד המשלב בין מאפייני הפיתה הערבית לאלו של לחם השום המוגש במסעדות איטלקיות, וכלה בדגים שאיני פוגש בהם בארוחות היומיומיות שלי. ההכנסות מהאירוע הוקדשו למתן מלגות לסטודנטים.

 

כבר כשהגעתי לפתח המלון שרתה עליי אווירה של רוגע שמימי. יש בהם, במלונות, מין קסם מיוחד, כזה המאפשר לך לדמיין שאתה בחו"ל, גם אם השלטים שמסביבך כתובים עברית. וכשכולם מחייכים אליך ואפילו קוראים לך 'עיתונאי', אין פלא שאתה מרגיש כאילו הרגע ירדת מהמטוס.

 

 

באופן מפתיע, אף על פי שהמסע העולמי הקצרצר שלי היה אמור לכלול רק את הודו, הוא החל דווקא בבלגיה. חבורה של ויקינגים עבי בשר קידמו את פני כאשר נכנסתי ללובי. מתברר, כי שחקני קבוצת הכדורסל פפינסטר, שהגיעו לארץ בשביל  לנסות ולסכל את מאמציי העלייה של קבוצתי האהודה (הפועל ירושלים, למי שלא מעודכן) לשלב הבא ביול"ב קאפ, התאכסנו גם הם במלון. מיד תפסתי לי פינה שקטה ממנה ניתן להשקיף על חבורת המגדלים האנושיים ללא חשש, וגייסתי את כל מיומנותי הטלפתיות, על מנת לפגוע בהכנותיהם האחרונות של השחקנים מהקבוצה היריבה.

 

לאחר שביצעתי (בהצלחה, כפי שהוכח מאוחר יותר באותו הערב) עבודת קודש זו, חשתי כי אני ראוי להיכלל בין רשימת האורחים המכובדים אשר הגיעו למפגש של אגודת השוחרים. מספר דקות לאחר שתפסנו את מקומנו סביב שולחנות העץ הארוכים שבמסעדה, חייכה אלינו באדיבות רינה פושקרנה, ילדה לאב סיקי ואימא יהודיה, אשר היגרה לישראל לפני כ- 20 שנה, והפכה למעצמת אוכל מהלכת על שתיים, שמוצריה נמכרים כיום ברשתות השיווק הגדולות בישראל ובעולם.

 

אגודת השוחרים חשבה שאין מתאימה ממנה להסביר לנו על הקשר שבין התרבות ההודית למטבח. פושקרנה פתחה ואמרה, כי כמו החברה ההודית בכלל גם האוכל שלה משכיל לשלב בהצלחה בין קצוות - אף על פי שההודים הם שהביאו לעולם את הצמחונות, גם בשר הוא רכיב דומיננטי בתפריט (בכל הנוגע לבשר פרה, אין על מה לדבר כמובן). מגמה זו של פתיחות באה לידי באופיו הקוסמופוליטי של המטבח ההודי, לכל קבוצת אוכלוסייה, עיר, פרבר ואפילו משפחה יש אוכל מיוחד משלה, אך מכיוון שההודים אוהבים "לאכול את האוכל דרך העיניים" חובה עליו להיות צבעוני.

 

האוכל, אמרה פושקרנה, משמש גם ככלי ליצירת קשרים חברתיים. ההודים מתייחסים לאורחיהם בכבוד רב ורואים בכיבוד המוגש להם דרך להביע תחושה זו. גם באירועים פחות שמחים תופס המזון תפקיד  מרכזי. על פי המסורת המקומית, כאשר מציינים את יום השנה לפטירתו של אהוב, יש להכין את המאכלים האהובים עליו. האדים העולים מן התבשילים ישביעו את רעבונו.

 

 

בסיום הרצאתה הביעה פושקרנה תקווה, כי באמצעות התחום הקולינארי, ניתן יהיה לקרב בין תרבויות בכלל, ובין ההודית לזו הישראלית בפרט. שגריר הודו בישראל שהזדמן למקום במקרה, הביע את בטחונו בהצלחת המשימה, ואמר כי הוא מייחל לרגע בו אלפי הישראלים הגודשים את מדינתו, יכנסו למסעדה בניו-דלהי, וישאלו את השף בתמיהה,מדוע הוא מגיש להם אוכל יהודי מבית אמא כשכל מה שהם רוצים זה להתנתק מעט מן המקורות. אני מקווה כי קרוב הלבבות בין התרבויות לא יכלול את החלקים הרעים של זו הישראלית, כמו צלצולי הפלאפונים המעצבנים אשר הפריעו להרצאתה של פושקרנה פעמים רבות.

 

ההרצאה גירתה את בלוטות הטעם שלי והרגשתי מוכן ומזומן להוביל את חכי למקומות בהם אף חך אשכנזי לא ביקר מעולם ולטעום מהאוכל ההודי הידוע בחריפותו. בזכות מבחר הסלטים העשיר, מרק הבטאטה הטעים והאורז הססגוני, התחלתי להבין מדוע רבים מחבריי טוענים בתוקף כי הודו היא המקום הקסום ביותר בעולם. לעומת זאת, מנות הבשר שהוגשו, למרות היותם מותאמים לישראלים, גרמו לי ולרבים מהנוכחים האחרים באירוע לפזמם את השיר "אלף כבאהולידייים לא יצליחו לכבות אותי". למראה פנינו המאדימים, מיהרו המלצרים ההודים שבוודאי רגילים למחזה להחיש לעזרתנו "דליי" מים, אשר בניגוד למנובא בשיר, דווקא הצליחו לכבות את הדליקה שהשתררה בפינו.

 

 

כאשר יצאתי מהמסעדה, נאלמתי דום. זכיתי לפגוש פנים אל מול פנים שניים ממושאי הערצתי, אמיר מוכתרי וקלי מקארת'י, שחקני קבוצת הכדורסל שלי, שכנראה חזרו ממשימת ריגול ורצו להשביע את רעבונם לפני המשחק הגורלי. רציתי בכל מאודי לצעוק משהו לעבר מקארת'י שהצטרף רק יום קודם לכן לקבוצה, אך כנראה שאווירת הנימוס והמתינות של התרבות ההודית, מנעה מהשחקן מפגש נוסף עם אוהד שרוף על גבול השרוט.

 

לאחר שפעימות לבי חזרו לקצב סדיר, צעדתי בחוסר חשק מופגן לעבר דלת היציאה מהמלון. זהו, חשבתי, החופש נגמר, אני צריך לתפוס אוטובוס לאוניברסיטה. המרצה יסביר לנו בוודאי, כיצד יראה המבחן המתקרב ובא. בעצם, לאחר החוויה המהנה והיחס האדיב לו זכיתי ממארגני המפגש במסעדה ההודית, מבחנים כבר לא נראים לי דבר נורא כל- כך.