מהי חירות אמנותית?

עד כמה רחבה המטרייה הקרויה ’חירות אמנותית’ והאם אין קו המגן על הציבור מפני שרירותו של האמן?

אהבת? שתף ב:

מהי חירות אמנותית? מונח זה הופך לאחרונה לרווח פתאום. בכל פעם בה עולה לחלל הגלריה יצירת אמנות חדשה, אשר איננה מתאפיינת בהכרח בקווי מתאר אמנותיים מובהקים אלא בראש וראשונה בקווי מתאר בעלי גוון פוליטי - ומטבע הדברים נושאת בחובה מטען רגשי עז - היו סמוכים ובטוחים כי מיד עם עלייתה ייזרקו בדיוק לאותו החלל שני טיעונים מנוגדים: האחד, שניתן לכנותו גם ’קולו של המיינסטרים’, הוא הקול הנדהם, המביע סלידה ושאט-נפש מן המעשה אותו הוא מכנה ’פרובוקציה’; ואחר, מטעם האמן עצמו או מטעם ’עולם האמנות’, אשר יטען להגנתו כי זוהי ’חירות אמנותית’.

מהי אותה חירות אמנותית שאנו, כנציגים ליברלים בחברה דמוקרטית, כה נוטים לשמור ולהגן עליה בחרוף נפש, והאם היא ’שווה’ את האנרגיות הללו? האם יצירת אמנות - כל יצירת אמנות - ראויה להגנת המוסר החברתי באופן אוטומטי, רק בשל היותה כזו? האם בשם האמנות מותר לומר הכל?

בעבר הלא מאוד רחוק, רק צמד המלים ’חירות אמנותית’ נתפש בעיניי כל שומע כאוקסימורון בלתי נתפש. ממתי האמן הוא בר-חירות וממתי ליצירת אמנות יש חיים משלה? לא-כל-שכן ’חירות’ משלה?

בסביבות המאה ה-18’, כאשר יצא האמן לראשונה מן הסטודיו החוצה והחל לצייר את הטבע בחיותו (להבדיל מ-’טבע דומם’), החלה גם האמנות המודרנית. רק אז, ניתן לומר, החל האמן לקבל חירות יצירתית משלו, אך גם זו היתה עדיין כבולה בחוקים לא מעטים. לפני כן, לא היתה לאמן כל חירות - לא אמנותית ולא אישית. גדולי האמנים היו ’אמני חצר’ של בית-מלוכה או בית-אצילות כזה או אחר. יצירותיהם מעולם לא הוצגו בגלריות או במרחבים ציבוריים, אלא היו נחלתם הבלעדית של נותני החסות-האפוטרופוסים שלהם.

כיום מקובל להניח, כי יצירת אמנות, מרגע שהושלמה מלאכתה והיא מוצגת לראווה, חדלה מלהיות נחלתו הבלעדית של האמן שיצרהּ (או של אדונו) והופכת להיות נחלתו של הציבור כולו. אמנם, מבחינת החוק אין היא ’רכוש ציבורי’ עד אשר ניתנה לו באופן מפורש ורשמי מידי האמן, אך מרבית הגישות הביקורתיות נוטות לראות ביצירה כטקסט עצמאי, לו חיים ודינמיקה משל עצמו, המנתקים אותו כמעט לחלוטין לא רק מאחיזתו (פיזית או מטאפורית) של האמן אלא אף גם מכל אפשרות להיות נתונים להענקת משמעות או פרשנות מידי האמן עצמו. במלים אחרות, מרגע שהסתיימה מלאכת היצירה וזו ’ראתה אור’ והובאה לידי הציבור (וכאן נכון הדבר עבור כל סוג של ’טקסט’ או יצירה: ספר, סרט, מחזה, ציור, צילום, פסל, בניין, שיר וכל טקסט אחר), כאילו איבד האמן כל אחיזה על יצירתו והיא חדלה מלהיות שייכת לו.

או-אז, מטבע הדברים, חלים עליה כל החוקים והנורמות המקובלים בציבור, לרבות היכולת להעביר עליה ביקורת ציבורית, אמנותית, חברתית, כלכלית או אחרת. זהו גם בדיוק השלב בו זוכה היצירה להגנת עולם הרוח ולמעין ’חסינות’ מפני פגיעה בלתי-עניינית, שכן מרגע שהפכה היצירה לרכוש ציבורי, היא חייבת להיות מוגנת על-ידי אותו ציבור עצמו, שכן מן היוצר נשללת הזכות להגן על יצירתו. חסינות ציבורית זו היא בדיוק מה שאנו מכנים היום ’חירות אמנותית’. לפי קו מחשבה זה, הרי שכל יצירת אמנות, לא משנה מה טיבה האמנותי ומה אופייה, אכן זוכה אוטומטית להגנת החירות האמנותית. הגנה זו - חובה לציין - איננה כלל-וכלל הגנה מפני ביקורת (נהפוך-הוא!!), אלא אך-ורק הגנה מפני פגיעה ממשית.

מובן, כי כל עוד לא חרג הטקסט בתכניו מן התכנים הטקסטואליים המקובלים או המוכרים בסביבה בה הוא נוצר והוצג, הרי שלא מתעוררת לגביו כל בעיה. זו נוצרת לראשונה, כאשר הטקסט - בחלקו או בכללותו - מכיל בתוכו תכנים החורגים מאורחות החשיבה או הדפוסים החברתיים המקובלים בחברה בה הוא מוצג. אך לצורך כך לא די לו לטקסט להיות ’שונה’ או ’לא מקובל’. עליו לחרוג מהנורמה באופן מהותי, ברמה קיצונית, על-מנת שיווצרו סימני שאלה ציבוריים בנוגע לאיכותו כטקסט ’אמנותי’, או לאופיו האמנותי. אז גם תתחיל להתעורר שאלת הלגיטימיות הציבורית שלו. רק אז מתעורר בציבור הפולמוס אודות ערכה של היצירה ואז גם עולה השאלה האם בשל החירות האמנותית, זו המגנה על היצירה מפני פגיעה, מותר לה, ליצירה-עצמה, לפגוע ברגשות הציבור (אשר אינו נהנה מאותה מטריית-הגנה פילוסופית).

התשובה לשאלה זו מורכבת וקשה. מי אמר שהציבור זכאי להגנה מפני עולם הרוח והיצירה? מי אמר שהקשר בין עולם הרוח לעולם החומר צריך להיות דו-כיווני? יצירת האמנות זקוקה להגנת החברה על-מנת לשרוד (פיזית), שכן מרגע שנלקחה מידי האמן אין לה עוד מי שיגן עליה זולת הציבור. אך הציבור, אשר נותר עצמאי, אינו זקוק לעולם הרוח שיגן עליו. הציבור יכול להגן על עצמו באמצעות מוסדות ומנגנוני כח אשר אמונים על בטחונו. הציבור גם עצמאי דיו ובוגר להחליט האם הוא מעוניין להנות מיצירת האמנות או בוחר להתעלם ממנה.

ומובן, שאדם המוצא עצמו נפגע מיצירת אמנות שאיננה לרוחו, יכול ’להמציא’ לעצמו יצירת אמנות אחרת, אשר תביע עמדה הפוכה ותשמש כ-’קונטרה’ לראשונה, הסוררת.

יתכן כי יצירתו של האמן הישראל-שבדי, דרור פיילר, אינה ראויה להקרא ’אמנות’. לטעמי, היא לכל-הפחות אינה מתאימה לסוג מיצג העוסק בנושא ’השמדת עם’. יתכן גם, כי באופייה היא אכן מתריסה, פרובוקטיבית ומזעזעת. אפילו האמן מודה בכך. אך מרגע שזכתה יצירה זו להכנס למוזיאון הלאומי של שבדיה, אוטומטית כאילו הוטבעה בה חותמת כשרות המקנה לה את התוקף של יצירת אמנות אוניברסלית, וכך היא גם זוכה להגנת החירות אמנותית.

התנהגותו של השגריר מזאל בכל מקרה אינה ראויה ואינה חכמה. היא אף אינה תורמת דבר – לא לאמנות ולא לדיון הפוליטי וראוי לגנותה. יחד-עם-זאת, הדיפת כמה עמודי תאורה לבריכת מים רדודים ויצירת קצר חשמלי, אינם בדיוק בבחינת ’השחתת יצירת אמנות’ כפי שטוען מנהל המיצג, ומעבר לכך, סמכו על השבדים שיצליחו במהרה למצוא להם יצירת אמנות פרובוקטיבית אחרת עליה יוכלו להעניק מטרייה חירות אבסולוטית כהרף-עין.