מה עושים הסטודנטים בירושלים, יצאנו לשטח לבדוק ...

אז מה יש בה, בעיר שידעה 3000 שנה של ריב, מדון וטרור, בעיר שכל שסעי החברה הישראלית (ועוד כמה ייחודיים) מצויים בה, בעיר שאינה יודעת לאן מועדות פניה ומי יקח אותה לשם, בעיר שעיניי כל העולם כולו נשואות אליה? משהו יש בה כנראה. אחרת קשה להסביר מדוע בוחרים מדי שנה אלפי צעירים מרחבי הארץ והעולם לבוא וללמוד דווקא אצלה... ירושלים, סיפור אהבה.

אהבת? שתף ב:

גדלתי והתחנכתי ברמת גן, את ילדותי העברתי בהתרוצצויות בגנים הפורחים עם ילדי השכונה. בהגיעי לגיל תיכון, נרשמתי כמו כל ילדה טובה ומחונכת לתיכון בליך. לאחר הלימודים, צבא, טיול ועבודה במרכז, קרוב לאבא ואימא. יום אחד ובשעה טובה החלטתי להירשם ללימודים באוניברסיטה. כולם כולל הורי וחבריי ציפו שאמשיך במסלול הרגיל וארשם ללמודים באוניברסיטת תל אביב. אבל לי (מורדת שכמוני) היו תוכניות אחרות ונרשמתי ללימודים בירושלים, ואם זה לא מספיק, גם הצלחתי לגרור עימי את ידידי הטוב שיצטרף להרפתקה הבירתית.

הורי הנדהמים (וגם הורי ידידי), לא הצליחו לעקל את גודל ההפתעה: מה, כבר אין פיגועים?, אין קור? שלג? מה עם הבית? היכן תגורי ומה תאכלי? שאלות כאלה ועוד רבות אחרות נזרקו לחלל האוויר. ואני, בעזות מצח, ניגבתי את שרידי החלב מעל שפתי והכרזתי שההחלטה הזו היא שלי וסופית. נימוקים היו לי לרוב: זו אוניברסיטה טובה, הגיע הזמן לקצת עצמאות (הילד בן 30... הוא שוכב על הספה בבית הוריו) וירושלים, זה רק מרחק נסיעה של בקושי שעה...

וכך הגעתי לירושלים הקרירה. מאז עברו כבר שנה וקצת ואני שלמה ומאושרת עם החלטתי. אין וודאות שסיפור האהבה הזה ימשך לנצח, וספק אם ילדיי (הלא קיימים) ישחקו עם אג’ואים בחצר ויעשו זה לזה אבו- יו-יו, אבל בינתיים אני כאן.

יצאתי לבדוק מה שאר האנשים, חייזרים כמוני, חושבים על ירושלים שלנו. מי בא להישאר, מי נשאר כדי לברוח, ומי רק מעביר את הזמן.

האגדה מספרת, כי הבמאי רפי בוקאי (’אוונטי פופולו’ – נו, באמת), הגיע לירושלים ללמוד יחב"ל ו-3 ימים אחר כך הוא נס כל עוד רוחו בו ללימודי קולנוע בתל אביב. הוא כנראה לא ממש גילה את הקסם הירושלמי. כמוהו, אני משערת, יש רבים, אבל בואו נהייה אופטימיים וננסה לגלות מה כן יש לנו כאן.

סיפור אהבה אופטימי התפתח בין העיר לבין רותם. רותם, מהמרכז במקורו, הגיע לבירה ללמוד והוא מספר על אווירה שונה שמתחילה בעצם ביציאה מחוץ לבית. "בירושלים, ההורים לא קודחים" (בעברית, ’קודחים’ = מנג’סים), הוא טוען וממשיך, "בירושלים אתה הולך ברחוב, פוגש אנשים וקורים לך דברים. בתל אביב, האנשים יותר סגורים ולכל אחד יש פוזה". ומה בעצם יש לעשות בירושלים? "מנוי לסינמטק, יש מסיבות בבתים פרטיים ומסיבות כלליות, וגם יוצאים לפאבים. בירושלים פשוט האווירה טובה יותר וזורמת", הוא מסכם. ומה לגבי פיגועים, התעקשתי להעכיר את האווירה, הם ישפיעו עליך? "בשבוע של פיגוע אני אצא פחות ובשאר הזמן כרגיל".

סיפור אופטימי, אין ספק. המשכתי בשיטוטיי וניסיתי לראות מה עוד האנשים כאן חושבים. רומאן נוסף התפתח בין עידו לעיר הבירה. עידו הוא גיי שכבר מזמן יצא מן הארון והגיע לירושלים מהמרכז, בעיקר כי הוא חיפש "מקום רגוע יותר, בו החיים הסטודנטיאליים הם יותר פעילים", לדבריו. "והנה באמת נוצרנו חבר’ה כאלה. חוץ מזה, ירושלים עיר מדהימה", הוא מפרגן.

- מה אתה אוהב לעשות כאן?

- "אני מאוד אוהב בתי קפה, יש כאן כל מיני מסיבות, מועדונים, פאבים, סרטים ואני גם מתנדב בבית הפתוח". ומה לגבי הקהילה, שאלתי. "זה נקודה כאובה", הוא אומר. "זו עיר בה לא יוצאים החברים מספיק ’החוצה’. יש בה עניין הדתיים וכל הכבדות ההיסטורית שיושבת על כתפיה", הוא משיב. עידו רואה עניין זה כשליחות מצדו ואינו מתבייש להצהיר על כך. "נהייה לי חשוב להילחם למען הקהילה, לעשות דברים. אני עובד ב-’עשירון’ (’העשירון העליון’ - תא אוניברסיטאי ירושלמי של הומואים ולסביות, בין הפעילים ביותר בארץ – ה.ק.) וחשובה לי מאוד ’הנראוּת’ של ההומואים".

- האם תצא לבלות ביום של פיגוע?, שאלתי.

- "אם היה היום פיגוע אני לא אצא כי אני מבואס, מחר אני אשקול ובעוד כמה ימים אין בעיה".

את השאלה לגבי פיגועים הצגתי בפני סטודנטים שונים, וקיבלתי תשובות שונות. נבו, ירושלמי אותנטי, ציין כי "פיגועים אינם משפיעים עלי. זה אחד מהדברים שנכנסים באוזן אחת ויוצאים מהשנייה". רותי, סטודנטית נוספת, טענה כי תצא אבל קצת תחשוש וקרן ציינה באדישות "זה לא משפיע עלי". כששאלתי אותה על ירושלים ומקומות הבילוי בה מנקודת מבט ירושלמית, היא ענתה בשמחה כי "הייתה עלייה ברמת הפאבים בשנתיים האחרונות, מבחינת האסטטיקה ובכלל... היום הרבה יותר נחמד לצאת והקהל בוגר יותר".

מסיפורים שמחים כאלה ניתן היה לחשוב כי התמונה כולה ורודה. אך ישנם גם אנשים שפחות נהנים. סיפור כזה סיפרה לי ענבל. ענבל גרה בעבר בכפר סבא, היא הגיעה לירושלים ללמוד ולאחר שנתיים חזרה הביתה. כיום היא מגיעה לירושלים לצורך לימודים בעיקר. לענבל סיבות רבות לבחירתה זו. "נמאס לי מהחורף המתמשך, מהדוסים בכל חור, מהפוליטיקה ובעיקר מלעבוד קשה כל החודש, רק כדי שבסוף החודש לא יישאר לי שקל", היא אומרת. למרות העזיבה, ענבל עדיין אוהבת את ירושלים. היא טוענת, כי "יש בה משהו חו"לי". "כשגרתי פה יצאנו הרבה לבתי קפה, פאבים והיה לי מנוי לסינמטק". היא אף לא תפסול לחזור ללמוד פה תואר שני.

אז מה ניתן להסיק מכל זה? כנראה שיש לנו כאן משהו שמושך אותנו לירושלים.

אחת החוויות המדהימות ביותר הזכורות לי משנה שעברה, היו שלושת ימי השלג הלבנים בהם יצאנו כולנו החוצה, בנינו אנשים מושלגים, זרקנו כדורי שלג אחד על השני והכי חשוב - לא למדנו במשך יומיים.

פיגועים, ככל הנראה, לא מטרידים את הסטודנטים באופן מיוחד וקשה להגיד כי זהו ממצא מפתיע. גם אותי הציון 60 מרתיע הרבה יותר מלעלות על קו 6. בסופו של דבר, רובנו פה עד סוף התואר לפחות, אז כדאי שנפיק מכך את מירב התועלת. ונתראה בשנה הבאה בירושלים. אתם מוזמנים.