השאיפה למצוינות וממוצע הציונים שלך, מה הקשר?

השאיפה למצוינות וממוצע הציונים שלך, מה הקשר?

"יהי חלקי עמכם, ענווי עולם, אלמי נפש, רוקמי חייהם בסתר,
צנועי הגות ועלילה, חולמים נעלמים, ממעטי דברים, ומרבי תפארת.
גנוזה חמדת רוחכם בתוככם כפנינה בקרקע ימים.
סגולותיכם כגרגרי יער, בחביון צללים תפרנה.
לבבכם היכל הקודש ושפתיכם שעריו הסגורים ...
מיטב חזיונכם תפארתכם, עצם היותכם,
אתם השומרים הנאמנים לצלם אלוהים בעולם ... "

(ח.נ. ביאליק)

שירו של חיים נחמן ביאליק, "יהי חלקי עמכם", אשר חלקים ממנו ציטטתי בפניכם, נמצא כמתאים ביותר לפתוח את טקס מצטייני הדיקן של הפקולטה למדעי החברה של האוניברסיטה העברית, שנערך בשבוע שעבר.

"בחרתי לקרוא לכם שיר זה, כי הוא מתאים לקהל שיושב כאן. לעולם אל תוותרו על המצוינות שלכם", אמר בנאומו פרופ’ נחמן בן יהודה, דיקן הפקולטה. דברים אלו, על אף שהיו צפויים, עוררו בי תחושה קשה. מזה זמן רב אני מסתובב עם בטן מלאה על האוניברסיטה ותחושת החשיבות העצמית המופרזת שהיא מייחסת לעצמה. מאיפה לוקחת האקדמיה את החוצפה לקבוע כי מי שממוצע הציונים שלו שווה או עולה על 95 (ב-28 נקודות הזיכוי הגבוהות ביותר שלו) הוא מצוין וכל השאר לא? האם מצטייני הדיקן הם באמת "השומרים הנאמנים לצלם אלוהים בעולם"?!!! ומי בכלל צריך את הטקס הזה? שאלות אלו ניסיתי לברר עם מספר סטודנטים, אשר התכנסו בשבוע שעבר באולם טרומן באוניברסיטה וזכו לשמוע שבחים רבים ומגוונים מפי זרים, שלא יודעים עליהם דבר וחצי דבר מלבד ציוניהם.

משאב בר-המרה

"אין קשר בין מצוינות אקדמית למצוינות ערכית. יש אנשים שהם מצוינים אקדמית וגם אנשים טובים ויש שלא", אומר ערן בן-ארי, סטודנט לסוציולוגיה ומדעי-המדינה. "ברור שהמצוינות מוגדרת עפ"י קריטריונים אקדמיים ואין לה משמעות אמיתית, אבל אי אפשר להאשים את האוניברסיטה במצב שנוצר. כל חברה מעריכה דברים אחרים. החברה שלנו מעריכה, כפי שהאלפים הגודשים את הקמפוסים מוכיחים, הצטיינות אקדמית. יש כאן התנגשות בין ערכי החברה לאוניברסיטה והיא זו שנותנת לה את הכוח", אמר סטודנט מהורהר לפילוסופיה והמשיך. "ברור גם שהמצוינות הזו מוגדרת עפ"י כללים שמתאימים לאנשים שבאו מרקע תרבותי מסוים והיא מעניקה יתרונות לאותם אנשים". למשמע דברים אלו הגיב בן ארי, "למקום ממנו באתי יש השפעה על מצבי, אבל להגיד שהגעתי לאן שהגעתי רק בגללו - זה יהיה מוגזם. המציאות מורכבת יותר, מחקרים הוכיחו, שבתוך האוניברסיטה עצמה יש שיווין מלא. אין שום משמעות למטען התרבותי של הסטודנט. הבעיה היא בשלב הכניסה אליה", פסק בנחרצות.

הדיון המעמיק בנוגע למהותה של המצוינות האקדמית הוביל אותי לתהות, כיצד משפיע הטקס על הסטודנטים באופן אישי ומה המשמעות שהם מייחסים לו. האם הוא משפיע על דרך לימודיהם? והאם בכלל צריך להיות טקס כזה, או שמא ניתן לדמיין סביבה לימודית שהמטרה המרכזית בה היא רכישת ידע דעת ולא תחרות על תארים ותעודות הצטיינות?

"אני לא חושבת שכל העניין הזה של מצטייני דיקן יוצר אווירה תחרותית. רק המצטיינים עצמם יודעים מי מצטיין, אף אחד לא מרגיש ממורמר מזה שהוא לא נכלל ברשימה. וחוץ מזה, גם אם הטקס מעודד תחרותיות, אני לא רואה בזה שום דבר רע. אני לא רוצה שאוניברסיטה תעביר לי מסר שהעולם אידיאלי ולא תכין אותי לחיים האמיתיים, שהם תחרותיים", אומרת שרון, סטודנטית לתקשורת ואנגלית. סטודנטים אחרים מצאו נימוקים נוספים לחשיבותו של הטקס: "אף אחד לא בא לאוניברסיטה כדי להרחיב אופקים. הוא בא אליה כדי לרכוש כלים שיקדמו אותו בעתיד. אני מתייחס להופעתי ברשימת הדיקן כמשאב בר המרה גם בתוך האקדמיה וגם מחוצה לה", אמר הסטודנט לפילוסופיה. "המרצים שבאים לטקס לא עושים את זה בשביל הכיף שלהם, הם באים כדי ’לסמן’ אנשים כמצטיינים. זה גם יעזור לי כשאבוא לבקש עבודה או להתקבל ללימודים בחו"ל", הוסיף. "אני לא מתביישת לומר כי השקעתי הרבה בלימודים בגלל הסיכוי שלי לזכות במלגה כספית", מוסיפה שרון. ערן בן-ארי מציע נקודת הסתכלות מעט שונה בנוגע לחשיבות האישית אותה מייחס הסטודנט לתואר ההצטיינות: "אני בהחלט יכול לומר לך, שרשימת הדיקן הייתה בראש שלי מתחילת שנת הלימודים. רציתי לבדוק אם אני יכול לעמוד במטרה שהצבתי לעצמי והיא להכלל בה", אמר.

המפגש עם ’האחר’

הצדקות אלו לקיומו של הטקס בשילוב עם ביקורת גילוייה על טענותיי (אנו נמצאים במוסד אקדמי, ברור שהוא מעניק פרסים על הצטיינות אקדמית ותו לו, אמר לי חברי לספסל הלימודים), הובילו אותי למסקנה כי אחיי הסטודנטים לא בדיוק מסכימים עם מה שיש לי להגיד. תמיכה למחשבותיי הגיעה ממקור מפתיע ביותר.

בא לעזרתי פרופ’ זלי גורביץ’ מן המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, אשר נשא הרצאה בפני הנוכחים בנושא הגבול בין זהות לאחרוּת. עובדה מדהימה אף יותר היא, שאותו פרופסור הצליח לבטא את תחושותיי כלפי הממסד האקדמי בצורה טובה הרבה יותר ממני. לטענתו, כל חברה מבנה לעצמה עולם של זהויות , ערכים וטקסים. מבנה לעצמה עולם שהוא מובן מאליו עבורה ומארגן את חייה. הבניה זו נעשית תמיד אל מול ’אחר’. "גם האירוע היום ממחיש זאת. מישהו מכם חושב על אלו שממוצע הציונים שלהם הוא 94.8 כעל ’מסכנים’? הם מחוץ לגדר, הם לא מצטיינים. פולחן הזהות הזאת של טקס המצטיינים הוא מה שהאנתרופולוגים חוקרים", אמר. בהמשך הרצאתו הסביר גורביץ’, כי בשלב מסוים בחייו כל אדם זוכה להיפגש עם ה-’אחר’ שלו ולהבין, כי גם לאותו ’אחר’ יש עולם מלא תוכן וזכות קיום בדיוק כמו עולמו שלו. אז הוא גם מבין, כי כפי שהוא תופש אנשים כאחרים, כך גם הם תופשים אותו. מפגש זה גורם לו לעבור תהליך של הזרה, להסתכל על עולמו מבחוץ ולחוש אחר לעצמו. כך מתעוררות השאלות האמיתיות לגבי הזהות והמהות של האדם.

הרצאתו של גורביץ’ גרמה לי להיאנח אנחת רווחה. ממש כך אני מרגיש, אמרתי לעצמי. תחושת הזרות והאחרות שאני חש כלפי האוניברסיטה והמצוינות המזויפת שלה, מציפה אותי בכל רגע מרגעי היום. הצרה הגדולה היא, שברור לי כי כדי להתקדם בחיים איאלץ להיכנע לחוקי המשחק החברתי ולבלות בין מסדרונותיה לפחות עוד שנתיים (עד להשלמת התואר השני). חבל שגורביץ’ לא הציע לי דרכים להתמודד עם תחושת האחרוּת המעיקה הזו, שכנראה לא תעזוב אותי בתקופה הקרובה.