לא דיילת אוויר לא דיילת קרקע דיילת בסופרמרקט...

נו-באמת, זה כל כך קשה לראות שיש כפית בתוך החומוס? בשביל מה אתה חושב שהיא שם? פה זה לא הבית שלכם, אז למה עם האצבעות? סך הכל טעימה קטנה, אהבת - לקחת, לא אהבת - שלום ולהתראות!! כמובן שאני לא אומרת את כל זה בקול רם. אני מפנימה הכלללל, ואומרת משהו יותר נחמד על מנת שהמעשה לא יחזור על עצמו, כי הרי אין זה מכובד לצעוק על לקוחות.

שלום, שמי אנה ואני דיילת.

 

דיילת עאלק, דיילת מכירות כולה. תמיד אני עושה את זה. אומרת שאני דיילת, מחכה שנייה ומוסיפה את הסוג הנכון. סתם, כי לפעמים בא לי לחשוב שאני דיילת אוויר על עקבים שעושה כל שבוע שתי גיחות לניו-יורק. למרות שהיא בטח צריכה להפנים יותר כעסים ממני מכל הלקוחות במשך הרבה-הרבה שעות טיסה.

נו, לא חשוב, האחת באוויר והאחת ביבשה, העיקר שכולם נהנים. או שלא?

 

 

דרך להכיר את עמישראל 

 

אני בטוחה שהזדמן לכם להגיע לסוּפר בשנים האחרונות כשהתנפלו עליכם מכל עבר בנות (ולפעמים גם בנים) עם כל מיני מבצעים והצעות ואני גם בטוחה שהרבה פעמים אתם גם אומרים: "לא תודה / מכיר את זה / אין צורך / קניתי כזה בשבוע שעבר / גיסתי קנתה לי..."

כן זה ממש כמו לחזור לבית-ספר בשבילכם. אתם עומדים מול כל דיילת כזו ומנסים להמציא את התירוץ הכי טוב שלכם, למה לא בא לכם על המוצר שלה, ומבקשים בלבכם שהדיילת (או במקרה שלנו, המורה) לא תנזוף בכם.

 

אותו הדבר קורה גם כשהלקוחות טועמים את הסלטים/יוגורטים/מרקים ומי יודע מה. הם טועמים וטועמים "קצת מכל דבר" ואז אומרים "לא, זה לא טעים", או "אהה, נזכרתי שאני מכיר את זה, וזה לא משהו", והכל בשביל לקבל קצת אוכל של ליליפוטים בחינם. מראש לא התכוונת לקנות אדוני ובכל זאת דחפת את ידיך לחומוס! נו, זו כבר ממש חוצפה!  

 

למי שמחפש לעשות מחקר אנתרופולוגי ואינו יודע איך ואיפה, אני מזמינה אותו להתחפש לדיילת מכירות. כך יוכל לפגוש ולהכיר את כל עמישראל על גווניו השונים. ואני, שמזלי שפר עלי במיוחד, זכיתי להכיר במשך 3 שנות עבודה סופרים שונים ומגוונים ובהתאם גם האנשים.

 

 

 

ישנם אלה שחושבים שהמציאו את הגלגל. "הו, מה זה, כמה טעימות. אפשר לעשות פה ארוחת ערב". – כן-כן,  אנחנו יודעים, שמענו את המשפט הזה מיליון פעם. אבל בכל פעם מחדש, צריך לחייך ולהשיב משהו מתחנחן, כשמה שאת באמת רוצה להגיד זה "זה לא ארוחת ערב. זה טעימה אחת ודי!" או משהו קיצוני יותר. בכלל, אני לא מבינה את האנשים האלה, שחושבים שמכמה שמיניות של פיתה וכמה כפיות קטנות של חומוס או סלט אפשר לעשות ארוחת ערב. האם זה מה שאתם אוכלים בדרך כלל לארוחת ערב? "מלכה, תכיני לי שמינית של פיתה ובתוך זה תשימי לי שמינית של חביתה עם שמינית של עגבנייה"...

 

יש אלה שחושבים ששולחן הטעימות זה באמת ארוחת הערב שלהם, אז הם מתחילים לדהור על כל ההיצע. את לא מספיקה לחתוך פיתה, והאדון הנכבד כבר גמר אותה, לאחר שניסה את כל הסוגים השונים. "איזה סוג אהבת אדוני?", את שואלת והוא כמובן יענה, שאשתו היא זו שהכינה את הרשימה ואסור לסטות ממנה ולכן צר לו אבל הוא לא יקנה מהסלטים הפעם. נדמה לי שהסוּפר זה המקום היחיד בעולם שהגברים מתנהגים ככנועים מול הנשים שלהם: "אשתי עוד מעט תבוא ותטעם, אני לא קובע", "האישה אוהבת סוג אחר", "האישה היא הקובעת בנושאים האלה". כאילו שכשהגברים נכנסים לסוּפר ורואים אוכל למכירה, הם עוברים מטמורפוזה לא ברורה, ליס-מנים צייתניים של האישה. והנה לכן סטארט- אפ: לשכן את הגברים בסופר.

 

 

 

נחזור לרגע לחבר'ה האלה שדוחפים את ידיהם לטעימות. ותאמינו לי, כשאני קוראת להם חבר'ה, זה רק מתוך הכבוד אליכם ותו לא. מוצגים לפני הלקוחות בדרך כלל 7-8 סלטים שונים, בתוך כל אחד מהם ישנה כפית למריחה, והפעולה היא פשוטה: או שהדיילת תמרח לאדון את הסלט שהוא מבקש או שהוא יעשה זאת לבד. וכל זאת, תוך כדי השימוש בכפית כמובן. אך כנראה שישנם כאלה שלא ברור להם שהם נמצאים במקום ציבורי, ושזה לא הסלטים בבית של אמא שלהם. הם עושים הכל עם הידיים, כולל הטעימות בסופר.

 

 

ולסיום, שני סוגים של אנשים שאסור, פשוט אסור, לשכוח בסקירה זו. הסוג הראשון הם אלה שאין להם באמת מה לאכול, והם כבר יודעים מתי יש ימי טעימות בסופרים (רביעי, חמישי ושישי) והם באים לאכול. לא לטעום. לאכול. עכשיו, מה תגידי לבן אדם כזה? שאת יודעת שהוא לא פה בשביל קניות, כי הרי אפילו עגלה אין לו? איך תצאי נחמדה במצב לא נעים כזה. אז הם טועמים קצת, עד שאני נאלצת להפסיק אותם בטענה שלא יישאר לי מספיק לכולם, ויש לי עוד הרבה שעות עבודה. היו גם מקרים חמורים יותר כשמנהל הסוּפר היה צריך להתערב. תגידו רוע לב, חוסר התחשבות, ואתם צודקים, ועד כמה שזה לא נעים, אין מה לעשות, אני לא שם לספק ארוחת ערב.

 

וכדי להוריד לכם את הדיכאון מהלב, להלן הסוג האחרון, אלה שחושבים שזה ממש לעניין להתחיל עם הדיילת. אז זהו שלא. זה מקום עבודה, תנו לנו לעבוד ותלכו, פה זה לא פאב ולא דיסקוטק, ואין צורך להכביד על הבחורה עם הנוכחות שלך.

 

אבל כל זה לא אומר שאני לא נהנית. לראייה, העובדה שאני עובדת בעבודה זו כבר שלוש שנים לסירוגין. איך קרה דבר כזה, אתם שואלים? בתיכון זה הסתדר מצוין עם המערכת והכסף היה טוב בשביל שמיניסטית תפרנית ועכשיו באוניברסיטה, זה שוב מתאים לשעות הלימוד שלי וזו העבודה היחידה, לצערי (נשבעת שבדקתי כל דבר אפשרי אחר), שבאמת מתאימה למערכת שלי, אך פחות לכיס. כך שאם אתם בעניין של עבודה כזו, אתם מוזמנים להצטרף למערך דיילות הסוּפרים האקסקלוסיבי. רק אל תתפסו את העמדה שלי.